על פאולו פרירה

נתן גובר – מרצה בביה"ס לחינוך, האוניברסיטה העברית, ירושלים, וראש המחלקה להשתלמויות מורים

 פאולו פררה (1921-1997) מוערך ע"י אנשי חינוך מתקדמים כאחד משני הפדגוגים הגדולים  של המאה שעברה. השני היה ג'ון דיואי. הפדגוגיה של פאולו פררה  נקראת  "פדגוגיה ביקורתית" אך גם "פדגוגיה דיאלוגית". ואכן, שני היסודות הללו מעוגנים בשיטתו. פררה ותלמידיו הרבים, אנשי אקדמיה ומורים ברחבי העולם, רואים את ייעודה של הפדגוגיה לחנך לביקורת כלפי הפנים הלא הומניים והמדכאים שישנם בחברה כלשהי, ולחתור לדיאלוג חינוכי כדי להעצים את הלומדים כיחידים וכקבוצות. הנחת יסוד של פררה היא שרק במסגרת דיאלוגית יתכן חינוך שיסייע בהומניזציה של החברה.

המתבונן בצילומים של אוסנת בספר שלפנינו מזווית ראייתה של ה"פדגוגיה הדיאלוגית" לומד עד כמה בתיה"ס שלנו, באשר הם, בשכונות מצוקה אך גם באזורי רווחה, אינם משדרים ואינם מאפשרים דיאלוג. החזות המשמימה של מרחבים כלואים בחלונות מסוגרים וצרים, ספסלי הישיבה הטוריים, המזכירים בתי יזע, בתי מלאכה מראשית המאה שעברה, הקירות, המסדרונות והחצרות הגדורות משדרים משטר, משדרים משמעת פיזית, הכלאה של הגוף, וממילא גם של הנפש ושל הרוח. כאן בבית הספר, כמו בבית החרושת, ההררכיה ברורה. המונולוגיות שלטת. לא "נילמד ביחד" אלא "נלמד אתכם",- וברוח ימים אלה ממש:- "נחנך אתכם לערכים", בשום פנים לא "ניצור אתכם ערכים", או "נגלה ביחד ערכים המתאימים לכם גם מפני שאתם יכולים לחשוב ולבחור". המונולוגיות שלטת כדי למשטר את התלמידים לאתוס הרצוי לבעלי השליטה הפוליטית. המבנים והמתחמים מבטיחים פיקוח, מעקב, שליטה. אין הם מזמינים חברותא, שיחה, גילוי ויצירה.

פאולו פררה נולד וחי בברזיל, למעט אותן 14 שנים  בהן הוגלה  לאירופה בתקופת שלטון הגנרלים בברזיל. החל משלהי שנות השישים ועד ימינו השפעתו על המגמות הרדיקליות בחינוך היא מכרעת. מאז ועד היום הוא נחשב למורה הדרך של אנשי חינוך ועובדי קהילה, הרואים כיצד החינוך הממוסד מחזק ומשמר סדר חברתי של דיכוי, ניצול והפלייה, והשואפים למעשה חינוכי שיעצים את המדוכאים והמנוצלים ויקנה להם דעת ורצון להלחם למען חברה צודקת ושוויונית. פאולו פררה, שהיה גם מורה, גם איש תיאוריה וגם איש המינהל החינוכי, גבש דידקטיקה מיוחדת להוראת הקריאה והכתיבה לכפריים העניים בברזיל. שיטה הממקדת את תהליכי לימוד השפה בנושאים ובמוטיבים מעולמם של הלומדים, כדי להעצים את תודעתם הפוליטית ואת תפיסת עצמם כמסוגלים וכחפצים לשנות את המציאות, בד בבד עם רכישת מיומנויות הקריאה והכתיבה וההשכלה הפורמלית.

מדוע החשיב פאולו פררה כל כך את הדיאלוג ואת ההתחנכות באווירה דיאלוגית, שהמרחבים החונקים והממסגרים שצילמה אוסנת אינם מאפשרים? לא מפני שדיאלוג הוא תכסיס דידקטי מתוחכם, מין שיטה של חביבות ושל השראת אוירה נעימה. פררה ייחס לדיאלוג משמעות הרבה יותר עמוקה. בקטע שלפנינו משיב פררה על שאלה זאת. תשובתו: לכל אדם ולכל קבוצה יש משהו, ויותר ממשהו, משמעותי להגיד על העולם. גם למורה, אך גם לתלמידיו, יהיו מי שיהיו. חשוב שהמורה ילמד, יורה, אך חשוב גם שהתלמידים יגרמו למורה לחשוב מחדש, ללמוד מחדש את הידע שהוא מביא להם. ודבר זה יתכן רק בפדגוגיה דיאלוגית. פררה לא חשב שאפשר לחנך אנשים חושבים, עצמאיים, ביקורתיים ומאמינים ביכולתם להביא לשינוי חברתי, אם לא מתייחסים אליהם ואל דיעותיהם בתהליך החינוכי. הדיאלוג מעניק עוצמה. עוצמה רוחנית ועוצמה פסיכולוגית. זאת ועוד: פררה האמין שבתהליכי הלימוד הדיאלוגי מביאים התלמידים, הבאים מרקעים שונים, חומרים לחשיבה ולפרשנות שיש בהם כדי להעמיד בסימן שאלה הנחות שונות, מובנות מאליהן כבייכול, של הנאורות של העולם המערבי. בכך הוא שותף (חלקי אמנם) לכמה מן ההוגים הפוסטמודרניסטיים המבקשים לעשות דהקונסטרוקציה של חלק מהמוסכמות של הנאורות. למשל, לחשוף דיכוי המסתתר מאחרי הצהרות של חופש, לחשוף ניצול המסתתר מאחרי הדרישות הליברליות לחופש הפרט וליוזמה פרטית, או להאיר אינטרסים של שליטה אתנית במסווה של כור ההיתוך לחברה ליברלית. לתהליכי חשיפה אלה קורא פררה "הארת המציאות".

ישנו דימיון לא קטן בין תורת ההכרה של פררה לבין תורות הכרה אקזיסטנציאליסטיות. פררה אינו רואה את העולם, את המציאות, כמופרדת מבני האדם החיים באותה מציאות. לכן, כשמבקשים להכיר את המציאות בה חיים בני אדם יש להכיר אותם דרכם, דרך הנגיעה שיש להם עם המציאות, ולא רק דרך המדע. מכאן, כאמור, הדיאלוג הוא אמצעי חיוני להכרת המציאות, ולא תכסיס דידקטי גרידא. ביטוי לעמדה זאת ישנו בקטע שלפנינו  כשפררה אומר כי "קריאת המציאות" חשובה לא פחות מה"קריאה של המילים".  ואת המציאות, שבה חיים  בני אדם, א"א לקרוא בלי להתייחס לדרכים בהם מתפרשת מציאות זאת בעיניהם.

האידיאה של הדיאלוג החינוכי קשורה באופטמיזם החינוכי והחברתי של פררה, שלו ביטוי מובהק בקטע שלפנינו. לאופטמיזם שלו הסברים שונים, כולל אמונה בטבעו ההומני הבסיסי של האדם. אבל דומני שמה שעולה מן הקטע הזה דווקא הוא אופטמיזם ששורשו באמונה כי העולם ניתן לשינוי וכי אסור לקבל אותו כמוגמר. עמידה עקשנית זאת על העיקרון  שהעולם הוא "מהות פתוחה", או בלשונו של היידגר "יש פנוי", היא הבסיס לאופטימיזם ולאוטופיה של פררה. פררה מאמין כי אנשים שהדיאלוג החינוכי ייתן להם עוצמה והכרת ערך עצמי לא יקבלו את המציאות החברתית והאנושית בכלל כמוגמרת, אלא ישאפו לשנות אותה. עקרון זה מודגש מאוד בקטע שלפנינו ובא לידי ביטוי לא רק מפיו של פררה אלא גם מפי אנשים קשי יום שגילו את הפוטנציאל הטמון בהם להלחם בדיכוי ולשנות את מציאות הדיכוי.

בקטע שלפנינו מקדיש פררה מאמץ רב לשכנע את המדוכאים כי אין הם אשמים בדיכוי, אלא מדכאיהם הם האשמים. ואכן, מטרה נוספת של הדיאלוג החינוכי הוא לחשוף את הסיבות  לדיכוי חברתי מכל סוג שהוא: כלכלי, אתני, מיגדרי גזעני וכו'.

הדיכוי החינוכי, העולה אף מצילומיה של אוסנת, איננו רק חלקם של המקופחים והחלשים בחברה, אליהם ולמענם פונה בעיקר הפדגוגיה של פאולו פררה. הוא גם מנת חלקם של תלמידים משכבות שונות, חזקות יותר. כל מיתחם חינוכי בו לא מתקיים דיאלוג, בו אין התייחסות לקונטקסט התרבותי והריגשי של הלומדים, בו הכל מוכתב מלמעלה, הריהו מיתחם מדכא.

פררה מביא בשורה לכל מערכת חינוכית. בשורת הלמידה המשותפת, מורים ותלמידים, או בלשונו- הלמידה מחדש. הוא בקש להעצים את הלומדים, אך גם את המורים. מורים שאינם רואים את תפקידם כמפקידי דעת סגורה ב"בנק" התלמידים, אלא כלומדים מחדש עם תלמידיהם. לא מפקידים, אלא מגלים  מחדש את הדעת ואת אפשרויות תיקון העולם מתוך המגע הדיאלוגי, ולכן- לא נשחקים.

מערכת החינוך שלנו, בישראל כיום, העוברת תהליך קשה מאוד של שיח מונולוגי, בו מונחתים מ"המשרד" כל כך הרבה "הפקדות" (פקודות?) של תכנים ושל ערכים ושל נימוסים והצדעות- יש חשיבות גדולה להכרות עם הפדגוגיה של פאולו פררה. ממנה אפשר ללמוד את עקרונות המאבק בשליטה ובדיכוי, ואת האופטימיות שישראל יכול שתהיה צודקת ושוויונית יותר, למרות וכנגד עוצמתו של השיח החינוכי הדומיננטי, הלאומני והמתנשא.

הפדגוגיה של פררה היא גם תקווה לצדק חברתי וגם תקווה לשלום.